למה כשאת צריכה משהו ממישהו, את מרגישה שנכשלת?
לא פעם כשאת זקוקה לעזרה את חושבת שבע פעמים אם לבקש אותה או לא,
את תמיד תעדיפי לחפש את הפירצה להתמודד בשקט ולבד.
אולי את לפעמים חושבת שזה בגלל שהאנשים הלא נכונים נמצאים סביבך,
כי הם לא מספיק “חכמים” או “רגישים”
אך מצד שני את יודעת, שלא פעם הם הוכיחו את עצמם.
אז למה בכל זאת הדילמה הזאת אם לבקש או לא
עולה בך כל פעם מחדש?
לבקש זה כמו להודות בפני העולם ובעיקר בפני עצמך
= אני צריכה עזרה, אני לא מסוגלת לבד.
וזה חורה לך, כי באיזשהו שלב בחייך האמנת
שאת חזקה מספיק כדי להסתדר לבד.
האובר עצמאות הזאת מתישהו גבתה מחיר,
היא בודדה אותך פיזית ורגשית מהאנשים סביבך
ועזרה לך ליצור תדמית מנצנצת אך מרוחקת.
כזו שלא מאפשרת לאף אחד להתקרב לנימי נשמתך.
התדמית לא נוצרה ביום אחד,
את לאט לאט גילית שיותר קל להסתיר.
להשתיק את מה שלא מזהיר.
כי כך, הכול, על פניו, זורם כרגיל.
אך ככל שהבחוץ יפה יותר ומרשים
כך הבפנים=הרצונות והצרכים
מודחקים ומורדמים.
וככל שרוצים לטפח ולשמר את “הבחוץ”
ככה לבקש, הופך להיות מסורבל יותר, קשה ומפחיד
כי לפעמים זה חושף את ההפך ממה שאת חושבת שכולם חושבים.
וכך נוצר הפחד מ”מה יגידו”, שזו הדילמה כאן בעצם והיא בלתי נגמרת.
כי מצד אחד – איך תגידי לכולם שאת לא בדיוק מה שהם חשבו?
ומצד שני, את צריכה וזקוקה…
אבל לא נורא, את מעמיסה.
על הנפש על הגוף,
ולפעמים, עד לכדי קריסה.
זה מעגל קסמים, רדוף פחדים, שפתח היציאה שלו היא כנות.
קודם כל לא להדחיק את האמת שלך מעצמך.
ואחרי ש”עיכלת” – לדבר ולשתף לפחות אדם אחד בעולם.
ולפעמים, האדם האחד הזה הוא אני.
וזה תחילתו של מסע בקליניקה.
של השלמה עם מי שאת ועם סיפור החיים שלך כדי שתסגרי מעגל.
כי כל עוד את מסתירה מעצמך ומהסביבה את הפגמים או את “הצלקות”
זה מנציח את התחושה התמידית שיש בתוכך שאת לא מספיק טובה למרות ההישגים וההצלחות.
וזה לא משנה כמה תשיגי, כל עוד לא תראי מול המראה את הערך שלך, זה נותן לאנשים אחרים “פור” עלייך גם בלי סיבה מוצדקת, כי את חושבת שכולם מעלייך.
אבל זו לא האמת!
כי כשאת תשלימי עם מה שצריך,
את תהיי ותרגישי עם כולם בגובה העיינים.
ויהיה לך הרבה יותר קל להרגיש חלק – לעזור ולהיעזר. לתרום ולהיתרם.
