לא פעם שמישהו בא להגיד את דעתו,
את ממסמסת או פוסלת אותו על הסף.
או שמישהו בא להציע לך משהו,
את הופכת להיות עוינת וחושבת
על האינטרס שמסתתר מאחורי החיוך הנחמד.
האם זה באמת בגלל שאת פשוט
“חסרת סבלנות” כי את מאוד ממוקדת
ויודעת הכי טוב מה את רוצה וצריכה?
או שיש סיבה עמוקה יותר, שאולי תרצי לדעת גם.
אז נתחיל מזה שאת מאוד יודעת להקשיב.
יש בך את הרגישות, העומק, ההכלה ובאמת כל מה שצריך.
אז נשאלת השאלה,
למה זה לא בא לידי ביטוי כדי להנעים מערכות יחסים?
אבל לפני זה אני רוצה לשאול –
האם את, קודם כל, למרות כל מה שיש בך,
מאפשרת לעצמך להתבטא ולהיראות?
על פניו את תגידי לי שכן.
כי את דומיננטית ו”מושכת” אש (בקטע טוב)
בכל מקום שבו את נמצאת.
אבל בינינו, האם מי שאת בין ארבע
קירות יוצא כלפי חוץ? או שיש שם חוצץ?
והאם “החוצץ” הוא לא רק כלפי חוץ,
הוא גם כלפי פנים כדי להשתיק קולות פנימיים
שקוראים לך לפרוץ את החומה אבל את פוחדת,
כי את פוחדת להיפגע? או מהלא נודע?
אז אולי שמת לב ואולי לא, אבל היחס הזה כלפי
עצמך יוצא גם אל מול הסביבה.
גם כשזה מוסתר או מוסווה עם תדמית
שמשדרת ארשת פנים נחמדה.
ולכן את חושדת באותו בחור מחויך
והופכת להיות “עוינת”, חושדת, חסרת אמון
ואז מתחילה התוקפנות הסמויה.
ברגע שאת מרגישה כוחנית מדי,
אל תפני אצבע מאשימה.
שימי על זה רגע זרקור מבפנים.
שם נמצאת השליטה האמיתית.
והדבר *היחיד* שאת צריכה שם זה לפתח
כלפי עצמך חמלה.
את לא אמורה לשים לעצמך עוד יותר גבולות מתוך אשמה או להלקות את עצמך על זה שלא היית פרפקט,
ונתת את היחס הכי מהמם שלך בדיוק ברגע הנכון.
אלא – לשחרר לעצמך טיפה את “הרסן”
ולאפשר לעצמך להתבטא קודם כל בפני עצמך
מבחינת צרכים ורצונות.
להציף ולהגיד את מה שאת דוחסת ודוחסת
עד שהפתיל קצר והוא פשוט מתפרץ מהדבר הכי קטן.
כשתקשורת עם עצמך תהיה עבורך ערך , זה יזלוג באופן טבעי החוצה גם אל מערכות היחסים שלך.
בלי להתאמץ או להזיע.
כי זה יהיה פשוט טבוע.
ככל שאת תאפשרי לעצמך להיות את , ככה אנשים ירגישו איתך יותר ויותר בנוח.
מה אומרת?
