אם לחברה שלך יש תקופה עמוסה בעבודה והיא פחות פנויה
לדבר איתך את נוטה להבין ולהכיל אותה…ואולי להגיד לה:
“הכול טוב אהובה. דברי איתי שאת יכולה”.
או אם את רואה שלקולגה שלך ממש מצליח, והיא
בתקופה משגשגת שמייצרת עבורה את מה שהיא תמיד חלמה,
את סופר מפרגנת ונותנת לה את התחושה הכי טובה בעולם.
אבל למה כשזה מגיע אלייך, את חושבת ש-לך אסור?
גם לחיות את חייך וגם לקבל על זה תמיכה ופירגון?
את אולי לא ממש חושבת על זה באופן מודע.
אבל זה מגיע בצורה של אשמה, בושה, כיווץ, מחשבה מטרידה.
אם את בתקופה עמוסה ואת לא בדיוק פנויה,
את תעשי שמיניות באוויר כדי שאף אחד לא ירגיש
בחסרונך, כדי לתת לכולם בדיוק את מה שהם מצפים לקבל.
ואם את חווה הבזק של הצלחה, כזו שחיכית לה הרבה זמן,
את כ”כ שומרת על ענווה וצניעות כדי חס וחלילה
לא לגרום לאי נוחות אצל אלה שמסתכלים ורוצים גם.
ומכאן אני אומרת לך:
תתני לעצמך בדיוק את אותו היחס שאת נוטה לתת לאחרים
והיית רוצה לקבל בסתר ליבך.
כשאת עמוסה – תפרגני לעצמך שעת מנוחה במקום
לרצות, לעמוד בסטרס בציפיות כי את לא באמת פנויה, ואז לקרוס.
כשאת מצליחה – תאפשרי לעצמך להתרפק ולהרגיש בנוח
מתוך מקום שאת ראויה גם אם יש כאלה שמרימים גבה.
הרבה פעמים אנחנו מחכות שאנשים אחרים
יאשרו את הצרכים והרצונות שלנו ואז נרגיש טוב.
ואם זה לא קורה? זו מן אמונה כזו שקיימת,
שאנחנו אלו שצריכות לספק את הצרכים והרצונות שלהם.
כי אם “הם” לא “אישרו” אותך
זה כביכול אומר שהם יותר “שווים” ממך
ואז את יוצאת מגדרך כדי להשלים את הפער
שכביכול נוצר כדי להרגיש משמעותית וקיימת באמת.
אבל בואי רגע נבין שמערכות יחסים הן לא משחקי כוחות.
אין שווה יותר או פחות.
כולנו בבסיס שווים אותו דבר. כולל את.
ולכן, כשאת נותנת, תתני כי את רוצה.
ולא כדי לעשות את “הדבר הנכון” וככה לעמוד
בציפיות כדי להרגיש שווה וראויה להיכלל כאן בעולם.
(זה בסדר גם אם לא תתני. את עדיין מוערכת באותה מידה)
וגם כשאת מקבלת משהו טוב לחייך כמו הצלחה,
מחמאה, או כל סוג אחר של נתינה.
זה מגיע לך.
את פשוט רגילה כ”כ לתת בלי ציפיה לתמורה
וזה נראה לך טריוויאלי שהצד השני מקבל בלי בעיה.
ולפעמים את גם בצד הזה של הקבלה –
וזה בסדר שלפעמים דברים באים עד אלייך בלי עבודה קשה.
