ולמה את נוטה לפקפק בשיקול הדעת שלך כשזה נוגע לקבלת החלטות של עצמך בעוד שלאחרים את מצליחה לסדר ת’חיים?
כשאת ניצבת אל מול סיטואציה שבה
את זו שצריכה לקבל את ההחלטה.
את מעורערת ותוהה: “אולי אני גם הפעם טועה?”
אין לך כוח יותר להתאכזב.
כי בדיעבד, כשהיית צריכה להחליט,
היית משנה לא מעט דברים.
אז איך זה ש-לאחרים את יודעת לייעץ?
והם תמיד מוקירים לך תודה,
ושמחים שזכו ללגום מ-תבונתך?
כי כל עוד ההחלטה קשורה אלייך –
את לא טועה, את מייפה.
וכשזה נוגע לאחרים את יודעת לראות
את המציאות בדיוק על חודה של נקודה.
למה זה קורה?
בגלל חווית המחסור שחווית כשהיית קטנה.
הבטחת לעצמך שמהיום ואילך…החיים שלך יהיו פגז!
בנית לך את התמונה המושלמת בראש.
הוספת לה צ’ק ליסט עם כל מה ש”ראוי ונכון”.
והנה לך אידיאל. רף שבתכל’ס? קשה להשגה.
וכל החלטה, וכל סיטואציה, שנקרית בדרכך,
היא כמו “באג” שמפריע לאותו עולם אוטופי להתרחש באופן שוטף.
ולכן, מה שקורה בתת המודע אל מול קבלת ההחלטה
זה שאת “מתעלמת” או מעגלת פינות
כדי שהסיטואציה תידחס לתבנית המושלמת שיש לך בראש.
ולכן התוצאות לא מדויקות למטרות,
כי קשה לך לקרוא “בין השורות”.
ויכול להיות, בדיעבד, שיש בתוכך תחושה שאת “מהמרת” על החיים שלך.
כי הנטייה היא ב”קלילות דעת”, ובפזיזות לעשות דברים,
כאילו שהחיים לא שווים עצירה, והשקעת מחשבה עמוקה.
אך זו לא אשמתך.
את פשוט בתת המודע פוחדת להסתכל קדימה –
כי מה אם דברים ישתבשו והתמונה המושלמת תיסדק?
מה יניע אותך? ייתן לך משמעות? ויגרום לך להתאמץ?
ולכן, את פשוט “קופצת ראש”, ומאלתרת תוך כדי מלא
עד שיום אחד, פשוט נמאס לך. ובא לך להיעלם.
כי את מבזבזת טונות של אנרגיה ושום דבר לא קורה.
אהובה,
כל הדבר הזה שאת חווה,
מתחיל מלשבור את התמונה היפה.
מי תהיי בלעדיה?
שנים על גבי שנים הגדרת את עצמך דרכה.
היא זו שמכתיבה לך כמה את שווה.
ומשעבדת אותך סביב השעון עד לכדי חוסר שפיות והיגיון.
אז מה הפלא שאת מבולבלת, ולא יודעת מה נכון.
ובעצם…אותה תמונה אוטופית ויפה
היא תקרת זכוכית שקופה.
כי הרף הכ”כ גבוה לא באמת מקדם אותך או מפתח,
להפך
הוא מגביל אותך מלראות את המציאות כמו שהיא ובאמת להצליח.