כשאת מדמיינת את עצמך בעתיד אישה מסודרת…
בעל, ילדים, קריירה מתקתקת…שגרה.
יכול להיות שזה מעלה בך חרדה ואולי מיני-דיכאון.
למרות שזה משהו מאוד משמח,
ולמרות שבתוך תוכך זה החלום.
בית. אמיתי. מתפקד. יציב. שמח.
אבל יש קול אחר בתוכך שאומר:
“מה זהו?? נגמרו לי החיים??”
חופש מבחינתך זה “לעשות מה שבא לי”.
לקפץ מהרפתקאה להרפתקאה.
ולכן, חיים מיושבים מעוררים בך חרדה
כי כביכול את מרגישה כבולה.
אבל בואי נחשוב יחד, ועם יד על הלב.
איפה את יותר כבולה?
ב-משיכה לריגוש? או ב-השריה שיש שבשגרה?
שלא תביני לא נכון. אני לא נגד הנאות רגעיות.
זה בריא וטוב. אבל במינון הנכון.
השאלה…
מה תופס יותר מקום? והאם זו הנאה תמימה?
או בריחה שמתחפשת להנאה ממציאות שלא תמיד נעימה?
כשאת לא אוהבת את המקום בו את נמצאת,
והוא אפילו מעורר בך דחייה,
השגרה הופכת לסיזיפית וקשה.
כי אין חשק.
והחיוניות והנמרצות שכ”כ מאפיינת אותך נעלמה כ-לא הייתה,
ובמקומה מגיעה חרדה.
אך השגרה לכשעצמה היא לא הבעיה.
זה או התוכן שלה או הגישה שיש לך למצב.
כלומר:
או שאת במקום הנכון אך בגלל שכרגע חסרים הכלים הנכונים להצליח
את חושבת שאת לא במקום הנכון.
או שאת לא במקום הנכון אבל מפחדת לעשות שינוי
ולכן את בינתיים, מטאטא מתחת לשטיח את ההשלכות “עד יעבור זעם”
(והוא לא עובר עד שלא תעשי איתו משהו)
בכל מקרה, משהו כנראה מציק לך שם.
אבל את לא יודעת בדיוק מה כדי לפתור את הבעיה
ולכן החרדה היא בגדר תעלומה.
רק שימי לב, שלאורך זמן, זה מייצר תקיעות ו-לופ שאינו נגמר.
אז איך תתחילי לקבל קצת מושג?
תתחילי מלחשוב על עצמך בעוד שנה.
האם מה שנוכח היום בחייך קיים גם שם?
התשובה פשוטה: כן או לא.
בתוך תוכך את יודעת את התשובה.
בדר”כ, כשאנחנו מתמקדות במה שאנחנו -לא- רוצות אנחנו נוטות
להדחיק כי זה מאוד מפחיד וזה מאוד טבעי.
אך כשאנחנו מתחילות להתמקד במה שאנחנו כן רוצות,
מתחיל להיות לנו אופק וקצה חוט של מטרה כך שהחרדה לאט לאט פוחתת.
ולכן, כשתדעי “מה כן” בצורה חזקה וברורה יהיה לך קל ופשוט לנתב לכאן או לכאן.
מתוך כך, בתוך הקליניקה, אני לעולם לא מייעצת “מה נכון לעשות”.
אנחנו בסכ”ה בונות יחד תהליך שמבוסס על הרצון שלך מבלי לשפוט
את הבחירות שלך עד כה כי הם היו לצרכי הגנה וביטחון.
אך האם הם באמת שירתו ועדיין משרתים אותך כמו שחלמת?
רק את יודעת את התשובה 🙂
אני כאן כדי לעזור לך בהגשמה.
אם יש לך שאלה מוזמנת לכתוב לי בפרטי ואענה בשמחה.
