זו מין אמונה שקיימת בתת המודע.
שהקושי מפתח. מחשל. הוא עוזר לך “להתקדם”,
ולהיות מוצלחת יותר ויותר.
יש בזה מן האמת. קשיים הם באמת מפתחים.
אבל את נוטה להקשות או לאתגר את עצמך
מיוזמתך כדי להרגיש שאת לא סתם “חיה”
אלא “מייעלת” את זמנך.
ולכן, את תמיד בהתקדמות. תמיד עם הרגל על הגז.
אבל בתוך תוכך את ב-מאמץ, וב-קושי רב.
מהצד, אנשים רואים אותך וכ”כ מעריכים:
“איזו משקיענית. היא תגיע רחוק בחיים”.
וזה מה שמחזק עוד יותר אצלך, להמשיך כהרגלך.
את חושבת שאת בדרך הנכונה.
אבל הרגש אומר משהו אחר. בתוך תוכך, הדימום הולך וגדל:
“די. אין לי יותר כוחות להתמודד”.
האם כך הדברים חייבים להיות?
האם סבל הוא סימן מובהק עבורך להתקדמות ו”מוצלחות”?
בואי נבין – למה זה כך?
האמונה ש-הקושי מפתח- לא נוצרה מעצמה.
יש לה תפקיד.
לעזור לך להתפתח, להיות תמיד “יותר”,
כי אולי מבפנים את מרגישה שאת “לא מספיק”.
ולכן, את אפילו מחפשת את הקושי וכמהה לו כ”כ
כי הוא עוזר לך כל פעם מחדש להרגיש גיבורה.
זה לא סתם ש-כל התחלה חדשה אצלך היא סיוט,
ומאופיינת בחרדה…אבל איך את לרוב מסיימת?
מצטיינת. זו שתמיד מצליחה.
זה הביטוי החיצוני של אותה אמונה בתת המודע.
יכול להיות, שהקושי הוא סוג סמל סטאטוס בעינייך.
כי הוא נותן לך משמעות וזהות של מנצחת.
ולכן את הרבה פעמים מתהדרת ומנופפת בסיפור
של הקושי וההישג, כי זה נותן לך אל מול העולם גושפנקה.
וזה מחזיק בדיוק יומיים. אחרי כל עלייה תלולה יש ירידה.
כשהאופוריה חולפת, הצורך הקיומי בהישג חדש מתחיל,
כי הערך העצמי שלך תלוי בזה כדי להרגיש טובה מספיק.
תוסיפי לזה את הפוטנציאל הגדול שיש לך.
הכישרון שאת באמת צריכה להגשים.
את לא סתם מרגישה שאת לא רוצה להתבזבז,
כי עמוק בפנים, את יודעת שיש לך תפקיד.
אז למה את כ”כ מתאמצת ובסוף גם לא מגיעה לסיפוק הזה שאת רוצה?
ההישגים שאת משיגה ש-על הנייר הם מהממים הם לא באמת הגשמה.
הם מילוי של צורך נפשי באהבה והערכה כדי להיראות מוצלחת וכמו כולם.
הגשמה היא ההפך הגמור.
כשהסבל הופך להיות תמרור אזהרה
ולא סיבה למסיבה כי כביכול את בדרך הנכונה.
יקירתי. את אמורה להיות מלכה.
במקום לחיות במאבק.
לכי רק אחרי איפה שנעים לך. זה הסימן האמיתי.
קשיים תמיד היו ותמיד יהיו. אל תדאגי. לא צריך להוסיף.
