במהלך החיים שלך, לא פעם מצאת את עצמך בסקאלה של המצטיינים.
הרבה פעמים הצלחת לפרוץ כל פעם מחדש את תקרת הזכוכית ולזכות במחיאות הכפיים של הסובבים.
אין תחושה טובה מזו.
אך יחד עם התחושה הטובה לפעמים גם נשאר לך טעם מר בפה.
ובמקום לצאת ולחגוג,
הדבר היחיד שבא לך זה לחזור הביתה וללכת לישון.
וזה קורה בגלל שאנחנו רואות את ההצטיינות כדבר העיקרי ולא כמשהו שיש לו משמעות והמשכיות.
ולכן, את נוטה לקפץ מהצטיינות להצטיינות, מהישג להישג,
מבלי להבין מה זה באמת יכול לתת לך חוץ מעוד שורה מפוצצת בקורות החיים.
עם השנים, פיתחת בך את היכולות והמיומנויות הנחוצות כדי להצליח.
אבל פחות התמקדת בסיבות.
בלמה לעשות את מה שאת עושה ולמה זה חשוב לך.
ולכן, הריגוש בקו הסיום נראה כמו מטלה שסימנת עליה וי
ולא כמו רגע של פעם בחיים.
עם השנים גם למדת שהצטיינות זו דרך וודאית ובטוחה להרגיש “נורמלית”.
אני מצטיינת = אני מוצלחת ומעניינת.
אין אדם אחד בעולם שיכול לזלזל בזה או לערער על זה,
כי יש חותמת.
ולכן, איפה שהוא בתת המודע שלך את יודעת גם שזו דרך וודאית לזכות בהכרה,
ובבוסט של הערכה ואהדה.
ברגע שתחברי את היכולות שלך למשמעות,
קו הסיום ייראה לך כל פעם מחדש כמו התחלה חדשה ומרגשת במקום סוף עצוב וכאוב.
את לא חייבת להסתער במרץ על כל הישג, אלא לסנן ולבחור את מה שבאמת משמעותי ושווה *לך* את המאמץ.
את לא חייבת לעבוד לילות כימים, לעשות לעצמך לו”זים מטורפים ולהקריב סופ”שים
אם תתני לסקרנות להוביל אותך את תפעלי מרצון ובאהבה ואולי גם בחצי מהזמן.
כשתיצקי לתוך העשייה שלך את החלומות שלך, את התקוות שלך,
ההישג כבר לא יהיה עוד שורה בקורות חיים
הוא יהיה עבורך רגע לנצור לעולמים.
