אהבת אמת מול אהבה כוזבת שמתחפשת לאהבה תמימה של פעם בחיים.
האחת בונה אותך ומעצימה, השניה הורסת אותך ויוצרת חורבן.
הראשונה קלילה והרמונית, השניה מטלטלת ושואבת.
במהלך הדרך שלי, הייתי גם פה וגם פה.
ותוך כדי מקרים שאני רואה בקליניקה מתחדדת לי ההבנה
שיש הבדל אחד. יחיד. ומהותי בין השתיים.
מה ההבדל ביניהן? ואיך יודעים לזהות?
לקיחה מול קבלה.
לפעמים זה נראה אותו הדבר אבל זה לא.
שנצלול?
אהבת אמת במהות היא היכולת של כל צד לנטרל את החלק בתוכו
שמתנהל מתוך הזדקקות כדי לאפשר לצד השני לפעול מתוך דאגה לעצמו
כדי להתפתח, בלי שיפוטיות ובלי ביקורת.
היכולת לשאת את זה, מבלי לפחד להינטש ולהישאר לבד
ומתוך כבוד לחופש המימוש הנשמתי של כל צד.
כלומר הקיום הזוגי הוא לווא דווקא נמדד ב-ריצוי אלא ביצירת מרחב תומך.
אהבת כוזבת במהות היא שכל צד הופך להיות השסתום לחסכים האחד של השני.
וזה מה ש”מלכלך” את היחסים והופך אותם להיות “פוליטיים”
כי קשה להבדיל מה נאמר מתוך הזדקקות אישית למילוי החסך
ומה נאמר מתוך רצון כנה שלצד השני יהיה טוב גם כשזה לא אידיאלי ונוח.
למשל:
חוסר רצון של בן הזוג שהאישה תתפתח בגלל פחד אישי.
חוסר רצון של בת הזוג שבן הזוג ייצא לבלות כי היא בטראומה מהקשר הקודם.
ולכן, אהבת אמת מבוססת על קבלה. היכולת להיות מאושרת בחלקי
מבלי להתלונן שלא קיבלתי מספיק כי בין כה וכה יש לי גם את עצמי => שותפות
ואהבה כוזבת מבוססת על לקיחה, אני לוקחת “בכוח” בגלל החלק שזקוק וזה
לא מעניין יותר מדי אם זה מתאפשר או לא, כי אין עצמאות => תלות.
חוזק של קשר נמדד דווקא ביכולת לשחרר ומצד שני לתמוך – בהדדיות.
לכולם יש חסכים.
השאלה אם כל צד יודע להתמודד איתם או שהוא זקוק לקביים בדמות אדם אחר.
אז שימי לב, עד כמה את זקוקה ועד כמה בן הזוג זקוק לך?
האם זה מסרס רצונות ותשוקות או שזה בגבול הטעם הטוב?
עד כמה מערכת היחסים מקצצת את הכנפיים של כל צד
או דווקא מאדירה אותם ועוזרת להם להתרומם?
לעניות דעתי, אלו הן אמות המידה.
הרבה פעמים אנחנו נוטות לייפות את המציאות הקיימת ע”י תירוצים
כדי שתתאים לאוטופיה המושלמת כי קשה לנו מאוד לנפץ אשליות.
אבל אם את רוצה יציבות אמיתית בחיים שלך
שלא תלויה בדבר, ושתעמיק ותשתבח לאורך השנים…
זה רק דרך היכולת להבין מה האמת.
ואם את צריכה עזרה עם זה, אני כאן.
נ.ב – הפוסט שם דגש על זוגיות, אך ההבדל בין לקיחה לקבלה יכול להיות רלוונטי לכל מערכת יחסים באשר היא.
