בתוך תוכך, את יודעת מה את רוצה.
את יודעת בדיוק מה חשוב לך שיקרה,
ואת מכוונת לשם תמיד…לא מרפה.
זוהי נחישות בריאה והתמדה לאורך זמן.
אבל מה קורה לך ברגע הזה
שאת מקבלת אל תוך חייך את מה שביקשת?
האם את מרשה לעצמך לחגוג?
או את ממסמסת את זה בין טרדות ושגרת היום?
למה דווקא כשהמציאות מתיישרת עם הציפיות,
את מרגישה עצבות וקיפאון?
ויש מצב שמהצד, אנשים מפרשים את זה
כ-כפיות טובה או כ-חוסר הערכה.
ואולי את נוטה להאמין, ולהגדיר את עצמך
כ-לא מספיק ראויה.
אבל יש סיבה עמוקה יותר, שגורמת לך
לא להסתפק בכלום ולהרגיש פספוס
למרות ש-מהחוץ לא חסר לך כלום.
איפה שהוא בתת המודע,
לשמוח כשמשהו טוב קורה
זה אומר שעוד רגע הוא לא יהיה.
ולכן, ברמת ההתנהגות,
ההתעלמות שלך מהמקרה דווקא משדרת הפוך-
מבפנים את רוצה עוד, וכמה שיותר…
ברובד היותר עמוק,
שמחה מקושרת לך עם סוף.
כי מסלול חייך הוביל אותך להאמין
שאת צריכה לעבור כברת דרך ארוכה
כדי ש*בסוף* יהיה טוב.
אז האם כשהטוב מגיע, זה הסוף?
אין המשכיות? שאיפות? חלומות?
ולכן, יש התעלמות. כ-אות התנגדות
מתוך רצון להמשכיות.
מהצד השני נוכח היקום. הוא השותף שלך.
זה ש”במקרה” מסובב את הדברים שיסתדרו.
והוא…מה לעשות, מבין דרך סימנים.
כשאת שמחה = זה אור ירוק בשבילו 🟢
זה אומר להמשיך להזרים לך עוד.
וכשאת עצובה או אין תגובה = זה סימן לעצור 🔴
כי טובתך מעל הכול.
פשוט, לא?
כשהתקשורת והתשדורת בינך לבין עצמך
היא הפוכה, ככה גם התוצאות.
זה לא שאת לא ראויה, או לא מספיק טובה.
פשוט תת המודע לא מסונכרן.
ולכן, את חווה הצלחה מאוד גדולה,
סופר עובדת קשה וסופר מתאמצת כדי להגיע לתוצאה…
ואז מגיע לו גל ארוךךך ומייגע של תקיעות ורגיעה
במקום לראות את עצמך משגשגת וגדלה.
המפתח הוא להבין:
1.שכשאת שמחה, זה לא הסוף.
להפך, זה לוקח אותך אל האינסוף.
כשאת עצובה זה גורם לדברים סביבך לנבול.
2.הביטוי החיצוני של השמחה הוא חשוב,
כי כשאת מוציאה החוצה, דברים דומים נמשכים אלייך חזרה.
3.קחי דברים בפשטות, התרגלת לחיות במורכבות,
אבל היום זה לא הסיפור.
