מכירה את זה שדווקא ברגעים הקריטיים
שאת הכי צריכה לעמוד על שלך,
את מוצאת את עצמך מרחמת על האדם שמולך
ונותנת לו את מה שהוא צריך עד שאת שוכחת מהצורך של עצמך.
חשבת פעם, למה זה קורה?
האם זה באמת בגלל טוהר של טוב לב?
או אולי יש סיבה שונה שאת עדיין לא מכירה?
תמיד ברגעי משבר,
את מוצאת את עצמך נקרעת בינו לבינך.
מצד אחד האדם שלצידך רוצה או זקוק.
ומצד שני, את לא בטוחה שזה הדבר שהכי נכון לך עכשיו,
(או הפוך)
בדר”כ מה שקורה,
זה או שנוצר פיצוץ או שיש ניתוק.
וכדי לגשר את מוצאת את עצמך מתרצה
(כי את אוהבת ורוצה)
רק כדי להשקיט את הסערה.
אבל בתוך תוכך את נאכלת.
עד כמה אפשר לוותר?
עד כמה אפשר להתפשר?
את שואלת.
ואולי את מאשימה את בן זוגך
שהוא לא רואה אותך ומעריך אותך באמת,
אחרת הוא כבר היה רואה
את המצוקה שלך ובא לקראתך.
למה זה קורה?
הרחמים על הצד השני, וכתוצאה מזה הוויתור העצמי
הם בדיוק במקומות ש-לך לא סיפקו בילדות.
בתוך הקונפליקט הזוגי,
יש הזדהות כמעט טוטאלית עם הכאב של הצד השני
עד שאת הופכת אותו בתת המודע ל-שלך
ולכן את יוצאת מגדרך, כי *עבורך* זו נקודה רגישה.
יכול מאוד להיות, שאת הולכת כ”כ רחוק,
כדי לא לחוות אשמה שהזנחת או נטשת
כי את חווית על בשרך בדיוק את אותו דבר,
ואת לא רוצה לגרום “עוול” לזה שאהבת.
בשפה הפסיכולוגית זה נקרא השלכה.
את משליכה את מה ש-שלך עליו.
ולכן התגובה שלך לא מקדמת את המצב
למרות שמבחינתך את עושה *הכול* כדי להציל את המצב.
אבל לא תמיד לעשות הכול זה לעשות מה שמדויק ונכון.
ולכן הסיטואציה שנוצרת היא הפוכה ממה שאת מצפה.
שניכם מוצפים, ומותשים.
כי מצד אחד הכוונה היא טובה.
אך מצד שני, הפעולה שלך נובעת מתוך מניע רגשי
שלא מאפשר לך באמת לראות את התמונה
השלמה שלכם כזוג – יחד, ולקבל החלטה נכונה.
אז מה אפשר לעשות?
הפרדה.
בין מה ששייך אלייך היום לבין מה שעבר וחלף.
כדי להגיב מתוך מקום שתואם לגירסה שלך עכשיו.
הרי כ”כ התפתחת.
אני אגיד לך יותר מזה,
לרוב מה שאת חושבת ש-צריך זה לא מדויק לזוגיות.
כי ברגע שיש הזדהות, הפתרון מגיע ממקום
של מה שאת היית צריכה ולרוב זה לא מחובר למציאות.
ולכן, הגבול שתשימי יאפשר לך להגיב פחות
מרחמים ויותר קונקרטי כדי לפתור את המצב
במקום ש-תהיי את זו שתתנדבי “להקריב”
רק כדי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה.
את תדעי בדיוק מה לעשות,
כשהרגש המיותר ינוטרל.
כי אובר רגש גורם לנסיגה.
