כשאת מתחילה משהו חדש כמו:
ראיון קבלה למקום עבודה שווה,
דייט עם בחור ש-את רואה בו פוטנציאל.
לימודים במסלול יוקרתי.
את יודעת לעמוד ב”מבחן” הראשוני בהצלחה רבה.
את מסוגלת להפגין ולהוציא את “נוצות הטווס” שלך
כדי להוכיח לכולם : “אני שווה וראויה”.
אבל זה לא מתוך מקום שוויצרי או מתנשא.
אלא עשית כברת דרך יפה, ואת פשוט רוצה יותר.
אז עשית את הרושם.
כולם מתפעלים.
אבל מה קורה לך ביום שאחרי?
ביום הזה ש-“נוצות הטווס” כבר לא עובדות כמו שצריך.
כי אנשים מצפים ממך לא רק לדבר, אלא גם מעשים.
כאן חרדת “הביצוע” עלולה להיות משתקת.
כי את מתחילה לקלוט שיצרת שם דמות
ואת בספק אם היא אכן קיימת.
וכשזה מגיע למעשים – את לא יודעת מי להיות?
את? או היא?
הרי “היא” זו שבאמת הצליחה והשיגה תוצאות.
ולכן, לעיתים קרובות את מתחילה משהו
ומהר מאוד מסיימת.
את מפחדת לאכזב.
כי אולי יגלו שאת לא כזו מוצלחת כמו שאת חושבת.
מכאן, ההתמדה כרוכה ביכולת שלך
“להחזיק” תדמית כדי להמשיך באותו “רף” שהתחלת.
אבל זה מהר מאוד הופך לנטל
כי את מרגישה “לא את” ולבד.
אז מה עושים אחרת?
אני רוצה לדייק לך בהקשר הזה
שני מצבי התנהגות משלימים: to show & to share
כשאנחנו רק ב-שואו (show):
אנחנו לא שמות לב שאנחנו מעלימות
עוד הרבה צדדים בנו כדי למצוא חן
ולכן התמונה שמצטיירת כלפי חוץ
לא תמיד תואמת למציאות
כי אנחנו לא באמת חולקות (share) בפתיחות
עם אנשים את הצדדים הנוספים שלנו,
וכך, נוצר פער, חוסר התאמה, בין הפנים לחוץ,
וגם תחושה של בדידות וחוסר שייכות.
ככל שהפער גדול יותר,
כך זה יוצר תחושת ניכור וזרות פנימית וחיצונית
כי יש שם קושי להיחשף
ולהביא את עצמך לידי ביטוי באופן מ ל א,
ולא רק את מה שנוצץ ויפה.
ולכן,
אולי חשבת שהתמדה היא פשוט לעבוד קשה והרבה כדי להתקבל,
וככל שתעבדי יותר קשה כך יעריכו אותך יותר.
אבל במקרה הזה, התמדה היא ההפך הגמור.
זו היכולת קודם כל להעריך את עצמך
ומכאן לעלות על הגל ולהתקדם.
אז לסיכום….
בואי נשים את הקלפים על השולחן.
הקושי הוא לא באמת בלהתמיד,
כי את יודעת להיות משימתית באש ובמים כשצריך.
לכן זו לא עצלות.
העניין הוא להיפתח.
ולהכיר לאנשים צדדים נוספים בך.
משמע:
לצאת מאזור הנוחות.
