בינינו, את די רגילה למחמאות.
מגיל קטן אנשים תמיד התלהבו ממך.
לכל מקום שאת הולכת, זוכרים אותך.
ותמיד אנשים היו מוכנים לעשות בשבילך
אקסטרות רק כי הם רואים בך משהו מיוחד.
את מקבלת אהבה והערכה בכמויות
מבלי להתאמץ יותר מדי. פשוט, מעצם היותך נוכחת.
אבל מה קורה לך אל מול האדם האחד הזה, הבודד, שלא מעריך?
שלא נשבה מהר בקסמייך כמו שאת רגילה מאחרים?
וואו, זה לפעמים יכול ממש לטלטל.
וזה לא מתוך אגו של: “איך אתה מעז?”.
זה כי המחמאות החיצוניות
מרפדות בתוכך את אותו פצע של הילדה הדחויה.
ולכן-למרות שאת רגילה, מכל מחמאה את עדיין בעננים.
כן, זה כמו סמים ממכרים.
וכשאת לא מקבלת את מנת החיזוק,
כל המשקעים בתוכך צפים.
ומכאן אהובה, מתחיל לו תהליך של ריצוי.
את תעשי הכול כדי לזכות בהערכה עד
לכדי ביטול עצמי או פגיעה,
מתוך תפיסה שכמות היחס מהסביבה
מכתיבה לך כמה את שווה.
ולכן איפה שהוא בתת המודע שלך
את מאמינה שאת חייבת להוכיח לאותו אדם שהוא טעה,
וזו הופכת להיות משימה בפני עצמה.
אחרת, זכות הקיום שלך בעייני עצמך עלולה להיות בסכנה.
ברובד היותר עמוק, תחושת הלבד
שמלווה אותך מגיל קטן,
יוצרת כמיהה עמוקה בתת המודע
לתשומת לב ואהבה בגלל חסך.
ולכן את חווה בעוצמה יותר גבוהה את כל המחמאות
ו”הנפילות” כשהן קורות יכולות להיות מרסקות.
וזה הכול יושב על ערך עצמי רעוע,
שהיציבות שלו תלויה בסביבה.
למרות שאת נוטה להיעזר בתארים או
הצטיינויות כדי להוכיח
לעצמך ולעולם כמה את שווה.
מתוך המקום הזה נוצר תהליך
האימון האישי – רגשי איתי “לראות את מה שהם רואים”.
כי כשאת קודם כל תראי מול המראה את מה
שהסביבה רואה בך,
את לא תייחסי חשיבות ומשמעות כ”כ גדולה ו-פאטאלית
למה שאנשים אחרים חושבים עלייך לטוב ולרע.
ולכן, אני מלמדת אותך ע”י עולם הNLP
איך כל הזמן לשמור על ערך עצמי גבוה.
גם כשקשה, גם כשאין מישהו שיגיד מילה טובה,
גם כשאת נכשלת.
את תביני ששום דבר לא מגדיר אותך באמת,
כי הכול זו תפאורה שמשתנה!
הדבר היחיד שנשאר קבוע זה זכות הקיום שאת נותנת לעצמך גם אם יש סביבך שממה.
