למה את חושבת לפעמים שיש לך פיצול אישיות למרות שעל פניו הכול רגיל?

את מסתדרת כמעט בכל מקום,
רוב האנשים שפגשת בחייך אוהבים אותך,
ואת תמיד יודעת לעשות סביבך טוב.

כלפי חוץ את האדם “הנכון”.
אנשים נהנים איתך,
מחזיקים ממך,
ונשבים מהר בקסמייך.

אבל מה קורה בתוך ביתך?
ברגע שאף אחד לא רואה?
כשזו את, לבד, בין ארבע קירות?
כנראה שהחרדות שלך והפחדים מתחילים לדבר.

אם אנשים היו יודעים את האמת,
הם היו פותחים עיניים בתדהמה:
את?
חסרת ביטחון?
אין מצב.

אבל את יודעת שיש מצב.

וקשה לך לבצוע את התדמית היפה שנוצרה.

אז את שותקת, ומסתירה.

מבחוץ, הכול וורוד.
ומבפנים אפור.
שנים שהקיום שלך הוא גישוש באפלה,
ואין לך באמת מושג מה יוליד יום.
זה הפיצול שאת חווה, והוא רגשי.

אין לך פיצול באישיות.
להפך.
עמוק בפנים יש לך זהות מאוד ברורה,
אבל הבושה, שאומרת לך שאת לא ראויה
גורמת לך בתת המודע לנטוש חלקים מהותיים ממך
ולכן את מרגישה שאין לחיים טעם באמת.

זה כמו…לחיות בארון.

דמייני שאת נכנסת לחנות בגדים מושלמת
אבל המוכרת של החנות מנהלת איתך שיחה מתוך המחסן האחורי.
היא לא רוצה שתדעי מי היא,
היא רק רוצה למכור לך ושתלכי,
כדי שהיא תוכל במינימום להתקיים, ולהחזיק את הראש מעל המים.
אם אנשים יאהבו את הסחורה הם יקנו, ואפילו יחזרו
ואז, מה שיוצא, זה שהתפקיד של המוכרת זה *רק* להציג חלון ראווה יפה.

זה נחמד, אבל אין בזה באמת משמעות.
האם זה שווה להציג שהכול יפה אם בפנים את מרגישה ריקנות?

אני יודעת שאת רוצה מעבר.
להרגיש שאת חלק ממשהו,
ולא רק אורחת כאן, או צופה מהצד.
אבל אין לך מושג איך.

אני כאן כדי להגיד לך שיש דרך
ואני מבטיחה לך, שהיא הרבה יותר
פשוטה וקלה ממה שאת חושבת.

למרות שהכול בחוץ נראה לך זר ומנוכר,
את יכולה לעשות מהפך.
כשתסכימי לקבל את איך שאלוהים ברא אותך,
ואת מה שבאת לעשות כאן בעולם.

בואי.
אני רוצה לעזור לך.
אם את רוצה להבין על איזה דרך אני מדברת ואיך היא נראית
כנסי לכאן =>https://bit.ly/36IXUib

נשיקות אהובה