נאמרה לעברך מילה לא במקום.
משפט שנגע לך בנקודה רגישה.
הרגשת שזלזלו בטוב הלב שלך
ואת “הכבוד” שאת רוכשת לאנשים,
כדי למלא אינטרסים אישיים.
נגיד שנוכחת בסיטואציה שלא רצית או
בדיעבד לא היית אמורה להיות נוכחת בה
ואת מצטערת על הבחירה שלך.
למרות שהייתה לך איזו הרגשה קטנה בבטן
להקשיב לעצמך ולפעול אחרת, אבל הדחקת.
כן, זה מאוד לא נעים.
אבל עד כמה ימים ואפילו שבועות
את מתהלכת עם אותה תחושה קשה?
ואיך זה משפיע פיזית על הגוף שלך?
למה כ”כ קשה לך לשחרר? ואיך עושים את זה?
מגיל קטן, הייתה בך אמונה שאת חייבת להציל את העולם.
בגלל הרגישות שלך, היית ערה למצוקות העולם,
וכ”כ כאב לך שזה המצב.
מכאן, הייתה בך מן תחושת “שליחות” או אחריות
בלתי נראית על הכתפיים שאת זו שתשני סדרי עולם.
ולכן, כשאת פוגשת בכל סוג של עוולה, חוסר צדק.
זה מייד מקפיץ אצלך את המקום “הצודק”.
וזה לא מתוך אגו, זה מתוך רגישות ותבונה מיוחדת
שלפעמים אף אחד אחר חוץ ממך לא מבין ורואה.
ולכן, אולי חושבים שאת ממציאה או מגזימה…
אבל את מבינה, שנעשה משהו לא במקום.
ובאותה נשימה את מבינה שאין לך הרבה מה לעשות בנידון.
זה או להתעצבן או לתת לזה לחלוף.
אבל קשה לך לשחרר. לנתק את הסיפור הזה ממך,
כי באיזה שהוא מקום הסיפור הזה מתכתב עם חלק מהותי ממך.
ויכול להיות, שלשחרר מבחינתך זה כמו לוותר.
לוותר על החלום לתקן, להציל ולעשות את העולם מקום טוב יותר.
ויש ל-וויתור השלכות על תת המודע שלך.
זה אומר מבחינתך שאת חיה בעולם פחות טוב ובטוח.
זה אומר שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו בלי גבולות?
זה עולם פרוץ? עד כמה אני יכולה באמת להרגיש מוגנת?
“חוסר האונים” מציף בך פחדים קדומים.
ושימי לב אהובה שמתחת לכלללל האג’נדה,
מסתתר צורך קיומי כדי לוודא שאת מוגנת ובטוחה.
ואת לא תצליחי באמת לשחרר עד שהקונפליקט הזה לא יפתר,
בין זו שנאבקת למען הצדק לבין זו שזקוקה לשקט וביטחון.
אבל המאבק הוא למען השקט וזה לא באמת מגיע.
כי את מתהלכת ימים ואפילו שבועות עם מועקה שתקועה בגרון.
אז את שואלת איך לשחרר?
האופציה היחידה שלך כאן היא לוותר.
לשחרר = לוותר.
להבדיל בין עיקר לתפל. בין קודש לחול.
לוותר על “הצדק”.
בידיעה שאת לא מובסת, להפך.
זה לא התפקיד שלך לעשות כאן סדר.
זו אשליה של שליטה כדי להרגיש מוגנת.
והיא לא באמת קיימת.
פשוט תרפי.
למען האיזון שלך.
למען השפיות שלך.
למען הבריאות הטבעית שלך.
תבחרי את המלחמות שלך בתבונה,
כי בלצאת לקרב את אלופה.
לשחרר זוהי בחירה מודעת
אל מול “כפות המאזניים” של מאבק מול שקט
בידיעה שאת לא באמת נשפטת,
זו את שרודפת צדק.
