למה כל פעם שיש שינוי במציאות זה מצליח לערער אותך עד לכדי התקף חרדה?
ואיך לא לתת למה שקורה להשפיע עלייך ועל המשך התפקוד שלך?
הרבה פעמים אנחנו מוצאות את עצמנו בכל מיני מצבים בחיים.
חלקם טובים וחלקם קשים.
מצד אחד, כשאת רוצה משהו את “מתאבדת” עד שזה יהיה שלך. מצד שני, קשה לך להציב לעצמך מטרה אפילו קטנה ולהתמיד בה לאורך זמן.
מה הסיבה שזה קורה, דווקא לך?
להציב מטרה בגדול זו היכולת להגיד לעצמך:
“אני הולכת להשיג X בזמן Y”.
את לרוב מעדיפה להשקיף על מצבים וסיטואציות “מהצד”. מה כ”כ מאיים עליך ב-להיות חלק, במרכז? למרות שאת כמהה לזה כ”כ.
תתקני אותי אם אני טועה. אבל לרוב בסיטואציות חברתיות,
את נוטה לתפוס את תפקיד “המנהלת” או ה”מאבחנת”.
למה את נוטה לעשות לעצמך “דווקא” ולהכניס את עצמך מראש למקומות שאת יודעת שהם קשים ומורכבים?
זו מין אמונה שקיימת בתת המודע.
שהקושי מפתח. מחשל. הוא עוזר לך “להתקדם”,
ולהיות מוצלחת יותר ויותר.
האם את לוקחת הכול ללב? למה קשה לך לשחרר?
נאמרה לעברך מילה לא במקום.
משפט שנגע לך בנקודה רגישה.
הרגשת שזלזלו בטוב הלב שלך
ואת “הכבוד” שאת רוכשת לאנשים,
כדי למלא אינטרסים אישיים.
למה את חווה את המציאות ככאוס חסר היגיון למרות ש-למראית עין את בול במקום הנכון?
למציאות שלנו יש תמיד שני צידי מטבע,
אך את חווה תמיד רק צד *אחד* של המטבע ב-X זמן מסוים.
חוסר היכולת לקבל תמיכה מאחרים היא תגובה לטראומה בעברך.
ההתניה שאומרת:
“אני לא צריכה אף אחד, אני פשוט אעשה את הכול לבד” –
היא טקטיקה הישרדות.
למה את מתעקשת לצאת מגדרך דווקא עבור אנשים שלא מעריכים אותך כמו כולם?
בינינו, את די רגילה למחמאות.
מגיל קטן אנשים תמיד התלהבו ממך.
לכל מקום שאת הולכת, זוכרים אותך.
למה כמעט כל פיפס שמישהו אומר, מפעיל אותך, בעוד שאנשים אחרים לא מבינים מה הביג-דיל?
את בטח מכירה את התחושה הזאת,
שאין שום חוצץ בינך לבין העולם.
כל דבר יכול לחדור אלייך,
להשפיע עלייך,
ולהטביע חותם.