בואי נאמר, שלא היה לך זמן להיות ילדה.
המקום הזה המשתטה, שלא לוקח ברצינות כל דבר,
ומחליק דברים בחצי קלילות חצי טיפשות שלא מזיקה,
זה לא משהו שאת מכירה.
הצורך בלהיות חזקה, בוגרת, אחראית, רצינית,
“לנהל” את העניינים מגיל צעיר,
זה מקום ש-בעל כורחך פגשת, היה אילוץ בבית,
ואת, ברוחב לב, התנדבת, לקחת על כתפייך,
את הכל בבת אחת.
את לא עשית את זה אז במודע,
זה הרגישות שלך, היכולת להיות ערה למצוקה,
להבין, להכיל, לחמול וגם לפעול.
ועד היום, כל פרויקט שלך, כל דבר,
נעשה בהתגייסות יוצאת דופן (טוטאליות) ובמצוינות,
ולכן, את תמיד במקום הראשון. כן, יש בזה גם יתרונות.
אז איך זה שעם כל הבגרות, החוזק, העוצמה,
היכולת להצטיין, את עדיין לא במקום שאת רוצה?
מבחוץ על פניו, את זו שכולם מעריצים.
אבל בתוך קירות ביתך, החרדה והדיכאון מבצבצים,
ואת מנסה לשכוח ולברוח דרך פלסתרים חיצוניים.
אז יש מצב שפתחת עסק, וסגרת.
או שהתחלת תואר ולא סיימת.
או שניסית המון דברים, נכשלת,
ועכשיו את מרגישה תקועה, אך את מתנחמת
בעובדה ש-לפחות יש לך עדת מעריצים משלך.
מה הם רואים שאת לא רואה?
ומה את חייבת להבין כדי לא רק להיות
עמוד תמיכה עבור אחרים ודרך זה להרגיש קיימת,
אלא גם לרצות את עצמך ולהיות סופסוף מאושרת?
את כבר לא צריכה לקחת את *הכל* על כתפייך בלבד.
הטוטאליות זה הרגל שהתפתח אי שם בעבר,
כשהאישיות שלך הוטבעה, אבל זה לא גזירת גורל.
אפשר לשחרר.
דרך ההבנה שלא תמיד יש לך שליטה על התוצאה –
התפיסה בתת המודע שאומרת:
“אם אני אהיה אדם מספיק “טוב” (מה זה טוב? לכל אחד אמות מידה משלו)
סוג של “קדושה”, אז הכל יהיה בסדר וכך אשאר מוגנת”
גורמת לך לצאת מגדרך וגם הרבה פעמים להתאכזב
כי את לא מקבלת את הציפיה לה את מייחלת.
ולכן, דווקא כשאת לא בתפקיד “הקדושה”
ואת עושה מה ש*את* רוצה, שם את באמת מתחילה
לצעוד בנתיב האישי *שלך* ורואה גם תוצאות שמתאימות לך לציפיות
וכך את חווה סיפוק מתוך תחושה שסופסוף את חיה באמת מתוך בחירה
כנה וברורה.
ואז, במקום הזה שמשהו טוב קורה יש לך עוד אתגר.
לקבל. ולא להתמוטט.
ללמוד לקבל זה להרגיש מספיק ראויה מתוך תחושה שאת
שווה בזכות עצמך וגם בהשוואה לאחרים = שווה בין שווים ❤️
זה בדיוק מה שאנחנו עושות ב”לראות את מה שהם רואים”,
אם בא לך פרטים, מכאן => https://bit.ly/3bGHf0i
