את בטח מכירה את המצבים האלה,
שאת מפחדת להגיד את מה שיושב עלייך,
כי אולי מי שמולך יתנגד או לא יקבל את זה יפה.
אז את מסכימה לכל מילה שנאמרת,
ומהנהנת, כדי שהכול ימשיך לזרום כרגיל.
הפחד שאם תגידי, משתק.
כי הוא לוקח אותך בראש לתסריטים של ריב,
ניתוק, ותחושת ניכור.
ואת לא מוכנה לשלם את מחיר הכאב,
אז את שותקת, וממשיכה בהצגה.
לא פעם בקליניקה אני רואה שתחושת הניכור
היא משהו שנתפס כחוסר אונים:
“נפלתי על האנשים הלא נכונים”
“הם לא מבינים אותי”
“הם לא מעריכים אותי”
ככה הרגילו אותנו לחשוב.
אם לא משתפים אותך במשחק בחצר בית ספר
זה אומר ש”הקבוצה” צודקת ואת לא.
ולכן את כל הזמן חושבת: “מה אני כבר מבינה?”.
וזו שלא תמיד בקונצנזוס, בדר”כ נתפסת כמישהי חלשה, שלא לומר פגומה.
אבל ההפך הוא הנכון.
לא תמיד אנשים הצליחו להבין אותך.
והרבה פעמים הרגשת “עוף מוזר”.
כי יש בך עומק ותבונה ששייכים רק לך, וזה מה שיצר לך עוד מגיל קטן עולם משלך.
ולכן, לא תמיד אמרת או עשית את הדבר הגנרי ו”הנכון”,
אבל זה יצר בך קונפליקט אם להיות נאמנה לעצמך או ללכת עם הרוב.
וכך לאט לאט, התרגלת לשים את כולם לפנייך, כי הבנת שזה שומר עלייך.
עד שאיבדת את המצפן הפנימי שאומר לך מה נכון.
ולכן, דווקא בסיטואציות שאת מהנהנת,
זה המקום שלך להתבטא.
כי תחושת הניכור לא נובעת מהסביבה, היא נובעת ממך.
“כשאת באמת תאהבי את עצמך, את כל כולך – את העומק, את הגוף ואת הנפש את לא תפחדי מנטישה”
ואת תוכלי להגיד את מה שיש לך,
בלי טיפה בושה.
יהיו כאלה שיסכימו ויהיו גם כאלה שלא,
אבל תמיד תזכרי שזכות קיומך קודמת לכל.
*הציטוט הוא תובנה שעלתה בקליניקה ופורסם באישורה של אישה מדהימה
