תתקני אותי אם אני טועה. אבל לרוב בסיטואציות חברתיות,
את נוטה לתפוס את תפקיד “המנהלת” או ה”מאבחנת”.
את מוצאת לך את נקודת המבט שדרכה את סורקת את הסביבה
כדי להבין מי נגד מי, וכדי להשתחל בדיוק בנקודת הזמן המתאימה.
מבפנים את אדם מאוד רגיש, אמפתי ואנושי.
וזה בא לידי ביטוי בהבנה שיש לך לגבי צרכים של אחרים,
וחמלה כלפי בעלי חיים ואנשים.
אבל מבחוץ, עדיין תופסים אותך מרוחקת ואפילו מתנשאת,
ואת לא מבינה איך??? “אני האדם הכי רגיש שיש”.
ואולי את לפעמים חושבת, ומפנטזת…
שיום יבוא ותמצאי את האנשים הראויים לך שיראו בך
ויעריכו את כל הדברים הטובים.
אבל איך הם יעשו את זה ואיך תמצאי אותם
אם את לא באמת מראה לעולם את זו ש-בפנים?
למה זה קורה ומה יוצא לך מזה?
את סורקת את הסביבה,
כדי לנתח איפה ואיך הכי “כדאי” לך ובטוח להשתלב.
בשביל ליצור לעצמך תחושת קרקע יציבה וביטחון קיומי
ש-איפה שתהיי ועם מי שתדברי את לא תיפגעי.
את גם מראש מתכננת מה תגידי ואיך תתנהגי,
וככה את “מהנדסת” את איך שתתקבלי בקרב הסובבים.
איפה שהוא בתת המודע שלך, את מרפדת לעצמך
את המצב כדי שתוכלי להישאר כמה שיותר
בקונכיה של עצמך מבלי להיחשף באמת.
אך במקביל משהו צובט מבפנים:
“הם לא רואים אותי, ומעריכים את מי שאני”.
מצד שני, מעבר לקונכיה, את יודעת שיש בך צד ש-צמא לביטוי עצמי.
להביע את עצמך ב-פה מלא מבלי להתנצל על קיומך.
אך מה שמסבך פה את כל העניין
זה הפחד מלהתבלט ולשים את הקיום שלך,
על כל רבדיו – נפלאותיו ומגרעותיו, במרכז.
במרכז אין יכולת לאבחן מהצד או לבוא מלמעלה ולנהל
אלא בעיקר להיות חלק, ולהשתלב.
הפחד להיבלע. הפחד שלא יאהבו. מדחייה.
שאולי את לא כזאת שווה ויעלו על הזיוף.
לא מאפשר לך להשתחרר מכבלי השיפוטיות של עצמך.
אך את לא מודה. את תמיד מוצאת את הפאק ב-זה שמולך.
ובכל פעם שאת שופטת אחרים עד כמה הם
“ראויים”, איפה שהוא בתת המודע שלך
את שופטת את עצמך כי את זו שפוחדת להידחות
אך את מגלגלת את האשמה על אחרים.
=כשאת שופטת את כולם את שופטת את עצמך=
שימי לב – מה בך, במצב הזה, מדמם?
ולכן, במהלך האימון האישי-רגשי איתי אנחנו עובדות
על המקום של הקבלה העצמית כדי שתוכלי להשתלב מתוך מקום בטוח ושלם
ולא מתוך מגננה שנראית מרוחקת או מתנשאת ואז אנשים מפספסים את מי שאת באמת.
אנחנו נלמד לחשוף את החלק בתוכך שרוצה לבטא את עצמו
ב-פה מלא מבלי להסתיר את מי שאת או להתנצל, אלא מתוך ביטחון
ולא מתוך פחד שגורם לך לרצות את הסביבה שלך כדי להתקבל.
את גם תרגישי שרואים אותך באמת ושמעריכים,
מתוך תחושה שאת ראויה, שווה בין שווים. ולא מתוך הזדקקות ורחמים.
